<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין מתו מוטל לפניו</h1>
<h2>דף מג:</h2>
בשואל אדם (קנ"א א') מתניתין עושין כל צרכי המת בשבת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על גבי החול בשביל שימתין, וקושרין את הלחי מתחתיו לא שיעלה אלא שלא יוסיף. תנו רבנן מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כרסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח, ואף שלמה אמר בחכמתו עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה וכו'. בפרק כירה אתמר מת המוטל בחמה אמר רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורב חנניא בר שלמי' משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, היכא דאיכא ככר או תינוק דכ"ע ל"פ דמותר כי פליגי דליכא מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ"ס לא שמיה טלטול. לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה, היכי דמי אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק דאסר, ואי דליכא ככר או תינוק מ"ט דר"י בן לקיש דשרי, אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי, לא דכ"ע שמיה טלטול והיינו טעמא דר"י בן לקיש מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא. אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' יוחנן הלכה כר"י בן לקיש במת והלכתא כרב דאמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואי ליכא ככר או תינוק אין מטלטלין אותו אפילו ממטה למטה, דטלטול מן הצד במת אסור, חדא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד דהא מסקינן בגמרא כותיה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול, ות"ק אין מצילין אפילו על ידי טלטול מן הצד קאמר, ור"י בן לקיש לא פליג אלא בדליקה, ור' יוחנן נמי דפסק כר' יהודה בן לקיש במת הכא ס"ל כרב דמשום דאדם בהול על מתו הוא, ולאו התירא דטלטול מן הצד אתא לאשמעינן הכא, הילכך הילכתא כרב דמוקים לה בגמ' לדברי הכל. וכן פסק רבינו הגדול ז"ל בהלכות כרב. ולענין דליקה, ר' יהודה בן לקיש אפילו טלטול גמור שרי דלא ליתי לידי כיבוי והילכתא כוותיה, וכן פי' רש"י. אבל דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל מטין שלא התיר ר' יהודה בן לקיש אלא טלטול מן הצד, ואין הענין מחוור כן. בפרק המצניע (צ"ד ב') ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית, א"ל ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבנא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר' שמעון דאמר המוציא את המת במטה פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אימור דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא, א"ל האלהים עיילת ביה את ואפילו לר' יהודה מי קאמינא לרה"ר לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, פי' הא דשרא רב נחמן איסור כרמלית שרי להו אבל איסור טלטול לא שרא להו אלא ע"י ככר או תינוק, כדאמרינן בפ' במה מדליקין (ל' ב') שאפילו דוד מלך ישראל מת ומוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וטעמא דמילתא שלא התירו אצל כבוד הבריות אלא איסור שאין לו תקנה כגון הוצאת הכרמלית אבל טלטול שאפשר לתקן כגון ע"י ככר או תינוק לא התירוהו אלא על ידיהן. והוא שמוטל בחמה, דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבודו. וזה דעת רש"י ורוב המפרשים ז"ל.
ולי נראה שלא אמרו ככר או תינוק אלא במטלטל המת ברשות היחיד מחמה לצל, אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית, כשם שהתירו הוצאתו אף על פי שיש בה משום שבות כך הותר טלטולו, שאינו בדין להוסיף בהוצאה, אם המת מותר בהוצאה משום כבודו, הככר והתינוק האיך הותרו להוציאן, והן אינן טפלים למת כמטה ואין מסייעין בהוצאה כלל. ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקברו מלאכה שא"צ לגופה היא. הילכך מוטב להוציאו בפני עצמו, ולא שיוציאוהו ע"י שום דבר אחר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק נוטל (קמ"ב ב') פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא ואמרינן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה, אומר אני דהתם במחיצה של בני אדם טלטלוה, שאלו בפחות פחות מארבע אמות אסור הוא. ואם היה מותר כן לא היו מוסיפין בו הולכת הככר פחות פחות מד"א כדפרישית.
ואיכא למידק אשמעתין, לר' שמעון דאמר הוצאת מת אפילו לרה"ר איסורא דרבנן הוא, במוטל בחמה יהא מותר להוציאו אפילו לרה"ר דומיא דכרמלית לר' יהודה. ועוד קשיא לן לר"ש כיון דלרשות הרבים איסורא דרבנן הוא, לכרמלית יהא מותר לכתחלה אפילו בלא כבודו, דהא אמרינן בפרק יציאות השבת (י"א ב') גבי לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ואיבעיא להו לכרמלית מהו אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, אלמא כל מידי דברה"ר שרי מדאורייתא, לכרמלית מותר לכתחלה לכל אדם. ויש לומר שהכרמלית עשאוה מדבריהם כרשות הרבים ולא התירו בו אלא משום כבוד הבריות, אבל כשהתיר רבא לעומד ברה"י לשתות בכרמלית מפני שאינו עושה מלאכה כלל ואינה אסורה בשום מקום, וכן התיר ברה"ר יציאת החייט במחט התחובה לו בבגדו וכיוצא בה סמוך לחשיכה, שאין גוזרין שמא ישכח ויוציא כיון שהוצאתו בשבת עצמה אינה אלא משום שבות. כללו של דבר, הגזירות שאין בהם מעשה כלל התיר, הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהוצאתן לרה"ר משום שבות אסור, שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, אלא עשו הכרמלית כרה"ר למלאכות אפילו דדבריהם, אלא שלא עשאוהו כרשות הרבים לגזירת שמא יעשה.
ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו, י"ל שהוא מותר על ידי ככר ותינוק, ורב נחמן ב"י דשרא לכרמלית משום דמעשה שהיה לכרמלית היה ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי, הא אלו היו צריכין להוציאו לרה"ר היו מתירין כדברי ר"ש, שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת, ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה ואיכא איסורא דאורייתא בככר. ומדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שהוא אוסר, והטעם שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית הא רה"ר לא, ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות כדאיתא פרק מי שמתו (י"ט ב') בכאן אסרוה, דמי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו, שאפילו בהוצאת מת משכחת לה לגופה כאותה שאמרו בירושלמי בגוי שהוציאו לכלבו, וכ"ש שכיון שהטלטול צריך לככר או לתינוק חוששין לו שמא בככר הוציאוהו, דאית ביה חיובא דאורייתא והרואה אותו מוציא לרה"ר אומר הותרה שבות דאית ביה חיובא דאורייתא, וכש"כ בשאר מלאכות כיון שעיקרן תורה דאסור. תדע שהרי אמרו גבי טלטול אי לא שרית ליה אתי לכבויי ואם תאמר שכל מלאכה של דבריהם נתיר לכבוד המת אפילו כיבוי עצמו נתיר, כדברי ר"ש דמלאכה שא"צ לגופה היא. ועוד מצינו שאפילו באמירה לגוי דהיא שבות שאין בו מעשה אסורה כדאמרינן פרק ארבעה ראשי שנים הן (ר"ה כ' א') שבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין דחינן. ואם תשאל אם מפני איסור המלאכות למה התירו בי"ט אמירה לגוי והלא מלאכה בי"ט תורה היא, וקי"ל כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת כדאיתא בדוכתה ביבמות (קי"ד א'), י"ל י"ט אין איסור מלאכה מתפרסמת עליו כשבת שהרבה מלאכות מותרות לנו, ועוד דקרוב למכשירין הוא והתירו משום שמחת י"ט כדאמרינן (ביצה כ"ב א') במכבין את הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית ובשביל שלא תתעשן הקדירה, ובקבורת המת נמי דומיא דשלא יתעשן הבית איכא, הילכך שבות דאמירה מותר בו. אי נמי משום כבוד המת הקילו בשבות דלאו יותר משבות דאיסור סקילה, כדאמרינן בפ"ב דביצה (כ"א א') שאני שבות דשבת משבות די"ט לענין קדשים שלא יבואו לבית הפסול. ואמרינן ביבמות בפרק חרש (קי"ד א') יונק מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו בי' רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן משום צערא, ה"נ משום כבוד המת הקילו בו בשבות דיום טוב ואע"ג דלשאר מילי י"ט כשבת לענין שבות, ומ"מ בשבת הכל אסור ולא חששו לכבוד הבריות שכל מלאכה שיש לה עיקר בתורה בין ע"י ישראל ובין ע"י גוי אסורה בשבת.
ואי קשיא והא טלטול מלאכה שאין לה עיקר בתורה היא דומיא דכרמלית, ולא התירוה משום כבוד הבריות אפילו בדליקה בלא ככר או תינוק, ור' יהודה בן לקיש דשרי משום דלמא אתי לכבויי אבל משום כבוד הבריות לא, י"ל תנא קמא אסר משום דאפשר למיתן עליה ככר או תינוק, ואין לך מקום דחוק שלא יהא המציל יכול ליתן עליו ככר או תינוק או אחד מן הכלים שהוא לבוש וכיוצא בהן ומשום הכי אסר, ור' יהודה בן לקיש סבר אי מצרכת ליה לאהדורי בתר ככר או תינוק ושום מידי אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על מתו, הלכך שרינן ליה להצילו להדיא כדבעי. והלכתא כוותיה. אבל מלאכה שאין לה עיקר בתורה התירוה ע"י ישראל כגון כרמלית לכבוד הבריות, ולא התירו בה מלאכה שיש לה עיקר בתורה אפילו באמירה כגון בעממין. וכן הא דאמרינן בכירה (מ"ג ב') עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת, משום דאית ליה תקנתא הוא דאפשר למיעבד כדתני שילא מרי מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא וכו', הא אלו לא היה אפשר מטלטלין או עושין מחיצה של דבריהם לכבוד המת. ויש מי שאומר כיון שמצינו בכל מקום אמירה לגוי קלה ממלאכה דשבות ע"י ישראל, כדאמרן לענין חולה שאין בו סכנה. ש"מ טעמא דשבת דלא שרינן בעממין משום כבוד המת הוא, שלא יאמרו פלוני נתחלל עליו שבת במיתתו, וכדאמרינן בפרק שואל גבי עשו לו ארון חפרו את הקבר לא יקבר בהן עולמית בעומד באסרטיא ובמונח על קברו שלא יאמרו זהו שנתחלל עליו שבת לצורך פלוני, וזה הטעם בעצמו הוא שנאמר לענין הוצאת המת לרה"ר על ידי ישראל, שאלו בכרמלית אין בו משום מראית העין שהכל יודעין שאינו בכלל מלאכות. הילכך לא מבעיא חפירת הקבר והכוך דאית בהו מלאכות גמורות דאסור בעממין, אלא אפילו הוצאתו לבית הקברות להניחו בכוך העשוי מאתמול, דהוא ע"י ישראל שבות וע"י עממין שבות דשבות, אפילו הכי אסור, ואין נוהגים בו כבוד כלל במקום איסורים המתפרסמים ואפילו של דבריהם.
<h2>דף צד:</h2>
בשואל אדם (קנ"א א') מתניתין עושין כל צרכי המת בשבת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על גבי החול בשביל שימתין, וקושרין את הלחי מתחתיו לא שיעלה אלא שלא יוסיף. תנו רבנן מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כרסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח, ואף שלמה אמר בחכמתו עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה וכו'.
בפרק כירה (מ"ג ב') אתמר מת המוטל בחמה אמר רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורב חנניא בר שלמי' משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, היכא דאיכא ככר או תינוק דכ"ע ל"פ דמותר כי פליגי דליכא מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ"ס לא שמיה טלטול. לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה, היכי דמי אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק דאסר, ואי דליכא ככר או תינוק מ"ט דר"י בן לקיש דשרי, אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי, לא דכ"ע שמיה טלטול והיינו טעמא דר"י בן לקיש מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא. אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' יוחנן הלכה כר"י בן לקיש במת והלכתא כרב דאמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואי ליכא ככר או תינוק אין מטלטלין אותו אפילו ממטה למטה, דטלטול מן הצד במת אסור, חדא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד דהא מסקינן בגמרא כותיה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול, ות"ק אין מצילין אפילו על ידי טלטול מן הצד קאמר, ור"י בן לקיש לא פליג אלא בדליקה, ור' יוחנן נמי דפסק כר' יהודה בן לקיש במת הכא ס"ל כרב דמשום דאדם בהול על מתו הוא, ולאו התירא דטלטול מן הצד אתא לאשמעינן הכא, הילכך הילכתא כרב דמוקים לה בגמ' לדברי הכל. וכן פסק רבינו הגדול ז"ל בהלכות כרב. ולענין דליקה, ר' יהודה בן לקיש אפילו טלטול גמור שרי דלא ליתי לידי כיבוי והילכתא כוותיה, וכן פי' רש"י. אבל דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל מטין שלא התיר ר' יהודה בן לקיש אלא טלטול מן הצד, ואין הענין מחוור כן.
בפרק המצניע ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית, א"ל ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבנא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר' שמעון דאמר המוציא את המת במטה פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אימור דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא, א"ל האלהים עיילת ביה את ואפילו לר' יהודה מי קאמינא לרה"ר לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, פי' הא דשרא רב נחמן איסור כרמלית שרי להו אבל איסור טלטול לא שרא להו אלא ע"י ככר או תינוק, כדאמרינן בפ' במה מדליקין (ל' ב') שאפילו דוד מלך ישראל מת ומוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וטעמא דמילתא שלא התירו אצל כבוד הבריות אלא איסור שאין לו תקנה כגון הוצאת הכרמלית אבל טלטול שאפשר לתקן כגון ע"י ככר או תינוק לא התירוהו אלא על ידיהן. והוא שמוטל בחמה, דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבודו. וזה דעת רש"י ורוב המפרשים ז"ל.
ולי נראה שלא אמרו ככר או תינוק אלא במטלטל המת ברשות היחיד מחמה לצל, אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית, כשם שהתירו הוצאתו אף על פי שיש בה משום שבות כך הותר טלטולו, שאינו בדין להוסיף בהוצאה, אם המת מותר בהוצאה משום כבודו, הככר והתינוק האיך הותרו להוציאן, והן אינן טפלים למת כמטה ואין מסייעין בהוצאה כלל. ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקברו מלאכה שא"צ לגופה היא. הילכך מוטב להוציאו בפני עצמו, ולא שיוציאוהו ע"י שום דבר אחר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק נוטל (קמ"ב ב') פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא ואמרינן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה, אומר אני דהתם במחיצה של בני אדם טלטלוה, שאלו בפחות פחות מארבע אמות אסור הוא. ואם היה מותר כן לא היו מוסיפין בו הולכת הככר פחות פחות מד"א כדפרישית.
ואיכא למידק אשמעתין, לר' שמעון דאמר הוצאת מת אפילו לרה"ר איסורא דרבנן הוא, במוטל בחמה יהא מותר להוציאו אפילו לרה"ר דומיא דכרמלית לר' יהודה. ועוד קשיא לן לר"ש כיון דלרשות הרבים איסורא דרבנן הוא, לכרמלית יהא מותר לכתחלה אפילו בלא כבודו, דהא אמרינן בפרק יציאות השבת (י"א ב') גבי לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ואיבעיא להו לכרמלית מהו אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, אלמא כל מידי דברה"ר שרי מדאורייתא, לכרמלית מותר לכתחלה לכל אדם. ויש לומר שהכרמלית עשאוה מדבריהם כרשות הרבים ולא התירו בו אלא משום כבוד הבריות, אבל כשהתיר רבא לעומד ברה"י לשתות בכרמלית מפני שאינו עושה מלאכה כלל ואינה אסורה בשום מקום, וכן התיר ברה"ר יציאת החייט במחט התחובה לו בבגדו וכיוצא בה סמוך לחשיכה, שאין גוזרין שמא ישכח ויוציא כיון שהוצאתו בשבת עצמה אינה אלא משום שבות. כללו של דבר, הגזירות שאין בהם מעשה כלל התיר, הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהוצאתן לרה"ר משום שבות אסור, שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, אלא עשו הכרמלית כרה"ר למלאכות אפילו דדבריהם, אלא שלא עשאוהו כרשות הרבים לגזירת שמא יעשה.
ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו, י"ל שהוא מותר על ידי ככר ותינוק, ורב נחמן ב"י דשרא לכרמלית משום דמעשה שהיה לכרמלית היה ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי, הא אלו היו צריכין להוציאו לרה"ר היו מתירין כדברי ר"ש, שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת, ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה ואיכא איסורא דאורייתא בככר.
ומדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שהוא אוסר, והטעם שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית הא רה"ר לא, ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות כדאיתא פרק מי שמתו (י"ט ב') בכאן אסרוה, דמי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו, שאפילו בהוצאת מת משכחת לה לגופה כאותה שאמרו בירושלמי בגוי שהוציאו לכלבו, וכ"ש שכיון שהטלטול צריך לככר או לתינוק חוששין לו שמא בככר הוציאוהו, דאית ביה חיובא דאורייתא והרואה אותו מוציא לרה"ר אומר הותרה שבות דאית ביה חיובא דאורייתא, וכש"כ בשאר מלאכות כיון שעיקרן תורה דאסור. תדע שהרי אמרו גבי טלטול אי לא שרית ליה אתי לכבויי ואם תאמר שכל מלאכה של דבריהם נתיר לכבוד המת אפילו כיבוי עצמו נתיר, כדברי ר"ש דמלאכה שא"צ לגופה היא. ועוד מצינו שאפילו באמירה לגוי דהיא שבות שאין בו מעשה אסורה כדאמרינן פרק ארבעה ראשי שנים הן (ר"ה כ' א') שבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין דחינן.
ואם תשאל אם מפני איסור המלאכות למה התירו בי"ט אמירה לגוי והלא מלאכה בי"ט תורה היא, וקי"ל כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת כדאיתא בדוכתה ביבמות (קי"ד א'), י"ל י"ט אין איסור מלאכה מתפרסמת עליו כשבת שהרבה מלאכות מותרות לנו, ועוד דקרוב למכשירין הוא והתירו משום שמחת י"ט כדאמרינן (ביצה כ"ב א') במכבין את הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית ובשביל שלא תתעשן הקדירה, ובקבורת המת נמי דומיא דשלא יתעשן הבית איכא, הילכך שבות דאמירה מותר בו. אי נמי משום כבוד המת הקילו בשבות דלאו יותר משבות דאיסור סקילה, כדאמרינן בפ"ב דביצה (כ"א א') שאני שבות דשבת משבות די"ט לענין קדשים שלא יבואו לבית הפסול. ואמרינן ביבמות בפרק חרש (קי"ד א') יונק מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו בי' רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן משום צערא, ה"נ משום כבוד המת הקילו בו בשבות דיום טוב ואע"ג דלשאר מילי י"ט כשבת לענין שבות, ומ"מ בשבת הכל אסור ולא חששו לכבוד הבריות שכל מלאכה שיש לה עיקר בתורה בין ע"י ישראל ובין ע"י גוי אסורה בשבת.
ואי קשיא והא טלטול מלאכה שאין לה עיקר בתורה היא דומיא דכרמלית, ולא התירוה משום כבוד הבריות אפילו בדליקה בלא ככר או תינוק, ור' יהודה בן לקיש דשרי משום דלמא אתי לכבויי אבל משום כבוד הבריות לא, י"ל תנא קמא אסר משום דאפשר למיתן עליה ככר או תינוק, ואין לך מקום דחוק שלא יהא המציל יכול ליתן עליו ככר או תינוק או אחד מן הכלים שהוא לבוש וכיוצא בהן ומשום הכי אסר, ור' יהודה בן לקיש סבר אי מצרכת ליה לאהדורי בתר ככר או תינוק ושום מידי אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על מתו, הלכך שרינן ליה להצילו להדיא כדבעי. והלכתא כוותיה. אבל מלאכה שאין לה עיקר בתורה התירוה ע"י ישראל כגון כרמלית לכבוד הבריות, ולא התירו בה מלאכה שיש לה עיקר בתורה אפילו באמירה כגון בעממין. וכן הא דאמרינן בכירה (מ"ג ב') עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת, משום דאית ליה תקנתא הוא דאפשר למיעבד כדתני שילא מרי מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא וכו', הא אלו לא היה אפשר מטלטלין או עושין מחיצה של דבריהם לכבוד המת.
ויש מי שאומר כיון שמצינו בכל מקום אמירה לגוי קלה ממלאכה דשבות ע"י ישראל, כדאמרן לענין חולה שאין בו סכנה. ש"מ טעמא דשבת דלא שרינן בעממין משום כבוד המת הוא, שלא יאמרו פלוני נתחלל עליו שבת במיתתו, וכדאמרינן בפרק שואל גבי עשו לו ארון חפרו את הקבר לא יקבר בהן עולמית בעומד באסרטיא ובמונח על קברו שלא יאמרו זהו שנתחלל עליו שבת לצורך פלוני, וזה הטעם בעצמו הוא שנאמר לענין הוצאת המת לרה"ר על ידי ישראל, שאלו בכרמלית אין בו משום מראית העין שהכל יודעין שאינו בכלל מלאכות. הילכך לא מבעיא חפירת הקבר והכוך דאית בהו מלאכות גמורות דאסור בעממין, אלא אפילו הוצאתו לבית הקברות להניחו בכוך העשוי מאתמול, דהוא ע"י ישראל שבות וע"י עממין שבות דשבות, אפילו הכי אסור, ואין נוהגים בו כבוד כלל במקום איסורים המתפרסמים ואפילו של דבריהם.
<h2>דף קנא.</h2>
בשואל אדם (קנ"א א') מתניתין עושין כל צרכי המת בשבת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על גבי החול בשביל שימתין, וקושרין את הלחי מתחתיו לא שיעלה אלא שלא יוסיף. תנו רבנן מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כרסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח, ואף שלמה אמר בחכמתו עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה וכו'.
בפרק כירה (מ"ג ב') אתמר מת המוטל בחמה אמר רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורב חנניא בר שלמי' משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, היכא דאיכא ככר או תינוק דכ"ע ל"פ דמותר כי פליגי דליכא מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ"ס לא שמיה טלטול. לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה, היכי דמי אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק דאסר, ואי דליכא ככר או תינוק מ"ט דר"י בן לקיש דשרי, אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי, לא דכ"ע שמיה טלטול והיינו טעמא דר"י בן לקיש מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא. אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' יוחנן הלכה כר"י בן לקיש במת והלכתא כרב דאמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואי ליכא ככר או תינוק אין מטלטלין אותו אפילו ממטה למטה, דטלטול מן הצד במת אסור, חדא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד דהא מסקינן בגמרא כותיה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול, ות"ק אין מצילין אפילו על ידי טלטול מן הצד קאמר, ור"י בן לקיש לא פליג אלא בדליקה, ור' יוחנן נמי דפסק כר' יהודה בן לקיש במת הכא ס"ל כרב דמשום דאדם בהול על מתו הוא, ולאו התירא דטלטול מן הצד אתא לאשמעינן הכא, הילכך הילכתא כרב דמוקים לה בגמ' לדברי הכל. וכן פסק רבינו הגדול ז"ל בהלכות כרב. ולענין דליקה, ר' יהודה בן לקיש אפילו טלטול גמור שרי דלא ליתי לידי כיבוי והילכתא כוותיה, וכן פי' רש"י. אבל דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל מטין שלא התיר ר' יהודה בן לקיש אלא טלטול מן הצד, ואין הענין מחוור כן.
בפרק המצניע (צ"ד ב') ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית, א"ל ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבנא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר' שמעון דאמר המוציא את המת במטה פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אימור דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא, א"ל האלהים עיילת ביה את ואפילו לר' יהודה מי קאמינא לרה"ר לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, פי' הא דשרא רב נחמן איסור כרמלית שרי להו אבל איסור טלטול לא שרא להו אלא ע"י ככר או תינוק, כדאמרינן בפ' במה מדליקין (ל' ב') שאפילו דוד מלך ישראל מת ומוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וטעמא דמילתא שלא התירו אצל כבוד הבריות אלא איסור שאין לו תקנה כגון הוצאת הכרמלית אבל טלטול שאפשר לתקן כגון ע"י ככר או תינוק לא התירוהו אלא על ידיהן. והוא שמוטל בחמה, דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבודו. וזה דעת רש"י ורוב המפרשים ז"ל.
ולי נראה שלא אמרו ככר או תינוק אלא במטלטל המת ברשות היחיד מחמה לצל, אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית, כשם שהתירו הוצאתו אף על פי שיש בה משום שבות כך הותר טלטולו, שאינו בדין להוסיף בהוצאה, אם המת מותר בהוצאה משום כבודו, הככר והתינוק האיך הותרו להוציאן, והן אינן טפלים למת כמטה ואין מסייעין בהוצאה כלל. ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקברו מלאכה שא"צ לגופה היא. הילכך מוטב להוציאו בפני עצמו, ולא שיוציאוהו ע"י שום דבר אחר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק נוטל (קמ"ב ב') פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא ואמרינן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה, אומר אני דהתם במחיצה של בני אדם טלטלוה, שאלו בפחות פחות מארבע אמות אסור הוא. ואם היה מותר כן לא היו מוסיפין בו הולכת הככר פחות פחות מד"א כדפרישית.
ואיכא למידק אשמעתין, לר' שמעון דאמר הוצאת מת אפילו לרה"ר איסורא דרבנן הוא, במוטל בחמה יהא מותר להוציאו אפילו לרה"ר דומיא דכרמלית לר' יהודה. ועוד קשיא לן לר"ש כיון דלרשות הרבים איסורא דרבנן הוא, לכרמלית יהא מותר לכתחלה אפילו בלא כבודו, דהא אמרינן בפרק יציאות השבת (י"א ב') גבי לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ואיבעיא להו לכרמלית מהו אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, אלמא כל מידי דברה"ר שרי מדאורייתא, לכרמלית מותר לכתחלה לכל אדם. ויש לומר שהכרמלית עשאוה מדבריהם כרשות הרבים ולא התירו בו אלא משום כבוד הבריות, אבל כשהתיר רבא לעומד ברה"י לשתות בכרמלית מפני שאינו עושה מלאכה כלל ואינה אסורה בשום מקום, וכן התיר ברה"ר יציאת החייט במחט התחובה לו בבגדו וכיוצא בה סמוך לחשיכה, שאין גוזרין שמא ישכח ויוציא כיון שהוצאתו בשבת עצמה אינה אלא משום שבות. כללו של דבר, הגזירות שאין בהם מעשה כלל התיר, הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהוצאתן לרה"ר משום שבות אסור, שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, אלא עשו הכרמלית כרה"ר למלאכות אפילו דדבריהם, אלא שלא עשאוהו כרשות הרבים לגזירת שמא יעשה.
ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו, י"ל שהוא מותר על ידי ככר ותינוק, ורב נחמן ב"י דשרא לכרמלית משום דמעשה שהיה לכרמלית היה ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי, הא אלו היו צריכין להוציאו לרה"ר היו מתירין כדברי ר"ש, שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת, ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה ואיכא איסורא דאורייתא בככר.
ומדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שהוא אוסר, והטעם שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית הא רה"ר לא, ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות כדאיתא פרק מי שמתו (י"ט ב') בכאן אסרוה, דמי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו, שאפילו בהוצאת מת משכחת לה לגופה כאותה שאמרו בירושלמי בגוי שהוציאו לכלבו, וכ"ש שכיון שהטלטול צריך לככר או לתינוק חוששין לו שמא בככר הוציאוהו, דאית ביה חיובא דאורייתא והרואה אותו מוציא לרה"ר אומר הותרה שבות דאית ביה חיובא דאורייתא, וכש"כ בשאר מלאכות כיון שעיקרן תורה דאסור. תדע שהרי אמרו גבי טלטול אי לא שרית ליה אתי לכבויי ואם תאמר שכל מלאכה של דבריהם נתיר לכבוד המת אפילו כיבוי עצמו נתיר, כדברי ר"ש דמלאכה שא"צ לגופה היא. ועוד מצינו שאפילו באמירה לגוי דהיא שבות שאין בו מעשה אסורה כדאמרינן פרק ארבעה ראשי שנים הן (ר"ה כ' א') שבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין דחינן.
ואם תשאל אם מפני איסור המלאכות למה התירו בי"ט אמירה לגוי והלא מלאכה בי"ט תורה היא, וקי"ל כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת כדאיתא בדוכתה ביבמות (קי"ד א'), י"ל י"ט אין איסור מלאכה מתפרסמת עליו כשבת שהרבה מלאכות מותרות לנו, ועוד דקרוב למכשירין הוא והתירו משום שמחת י"ט כדאמרינן (ביצה כ"ב א') במכבין את הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית ובשביל שלא תתעשן הקדירה, ובקבורת המת נמי דומיא דשלא יתעשן הבית איכא, הילכך שבות דאמירה מותר בו. אי נמי משום כבוד המת הקילו בשבות דלאו יותר משבות דאיסור סקילה, כדאמרינן בפ"ב דביצה (כ"א א') שאני שבות דשבת משבות די"ט לענין קדשים שלא יבואו לבית הפסול. ואמרינן ביבמות בפרק חרש (קי"ד א') יונק מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו בי' רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן משום צערא, ה"נ משום כבוד המת הקילו בו בשבות דיום טוב ואע"ג דלשאר מילי י"ט כשבת לענין שבות, ומ"מ בשבת הכל אסור ולא חששו לכבוד הבריות שכל מלאכה שיש לה עיקר בתורה בין ע"י ישראל ובין ע"י גוי אסורה בשבת.
ואי קשיא והא טלטול מלאכה שאין לה עיקר בתורה היא דומיא דכרמלית, ולא התירוה משום כבוד הבריות אפילו בדליקה בלא ככר או תינוק, ור' יהודה בן לקיש דשרי משום דלמא אתי לכבויי אבל משום כבוד הבריות לא, י"ל תנא קמא אסר משום דאפשר למיתן עליה ככר או תינוק, ואין לך מקום דחוק שלא יהא המציל יכול ליתן עליו ככר או תינוק או אחד מן הכלים שהוא לבוש וכיוצא בהן ומשום הכי אסר, ור' יהודה בן לקיש סבר אי מצרכת ליה לאהדורי בתר ככר או תינוק ושום מידי אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על מתו, הלכך שרינן ליה להצילו להדיא כדבעי. והלכתא כוותיה. אבל מלאכה שאין לה עיקר בתורה התירוה ע"י ישראל כגון כרמלית לכבוד הבריות, ולא התירו בה מלאכה שיש לה עיקר בתורה אפילו באמירה כגון בעממין. וכן הא דאמרינן בכירה (מ"ג ב') עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת, משום דאית ליה תקנתא הוא דאפשר למיעבד כדתני שילא מרי מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא וכו', הא אלו לא היה אפשר מטלטלין או עושין מחיצה של דבריהם לכבוד המת.
ויש מי שאומר כיון שמצינו בכל מקום אמירה לגוי קלה ממלאכה דשבות ע"י ישראל, כדאמרן לענין חולה שאין בו סכנה. ש"מ טעמא דשבת דלא שרינן בעממין משום כבוד המת הוא, שלא יאמרו פלוני נתחלל עליו שבת במיתתו, וכדאמרינן בפרק שואל גבי עשו לו ארון חפרו את הקבר לא יקבר בהן עולמית בעומד באסרטיא ובמונח על קברו שלא יאמרו זהו שנתחלל עליו שבת לצורך פלוני, וזה הטעם בעצמו הוא שנאמר לענין הוצאת המת לרה"ר על ידי ישראל, שאלו בכרמלית אין בו משום מראית העין שהכל יודעין שאינו בכלל מלאכות. הילכך לא מבעיא חפירת הקבר והכוך דאית בהו מלאכות גמורות דאסור בעממין, אלא אפילו הוצאתו לבית הקברות להניחו בכוך העשוי מאתמול, דהוא ע"י ישראל שבות וע"י עממין שבות דשבות, אפילו הכי אסור, ואין נוהגים בו כבוד כלל במקום איסורים המתפרסמים ואפילו של דבריהם.
